חרדות וחשדות בזוגיות

שלום ,
אני בת 30 ובעלי בן 35, יש לנו 2 ילדים ואנחנו נשואים 10 שנים.הסיפור הוא די ארוך, אני מקווה לא להאריך ולנסות לקצר.אני אדם חברותי ולפני שנשאתי היו לי המון חברות, תמיד הייתי נמצאת בחברה, כשהכרתי את בעלי, נתקתי את קשריי לאט לאט עם רוב החברים כי הוא לא היה אוהב לצאת מהבית ולאט לאט חבריי הפסיקו להציע ולהתקשר. התחתנו אני הייתי בת 20 (אחרי סיום השירות הצבאי) והוא היה בן 25. רוב הזמן היינו יושבים בבית, ללא חברים ומה שהוא היה אומר הייתי עושה, בסופו של דבר המילה האחרונה היתה תמיד שלו. אם למשל רציתי לצאת איתו לאנשהו והיה אומר שלא בא לו, היינו נשארים בבית. הוא היה צועק, מתרגז, הייתי צריכה תמיד לשקול מילים שלא להכעיס אותו, הוא הוריד לי את הבטחון העצמי וקרא לי במילים כמו אפס וכו'. הייתי לבד, לא חברים, משפחה שלא רציתי לשתף כדי לא להעציב.עברו שנים, התבגרתי, בעקבות חבר טוב שלי שהכרתי (הוא זה שפתח לי במידה מסוימת את העיניים ואמר לי שלא אסכים שכך ידברו/יתנהגו אליי) החלטתי שאני משיבה לעצמי את כל החברות שלי, שאני יוצאת גם אם הוא לא רוצה לצאת, שאני אדון לעצמי ועונה לו אם יש צורך, לא בוכה יותר (גם אם ארצה הדמעות כבר לא יורדות) ובאמת כך היה, התחלתי לצאת עם חברות לשתות קפה, שאלתי אותו אם הוא רוצה לצאת ואם לא רצה אז הייתי יוצאת בעצמי לשבת אצל חברה או לצאת לסרט, זה כמובן לא מצא חן בעיניו, כל השינוי הזה שחל בי עורר בו פחד, מה גם שהידיד הטוב שלי הפך להיות החבר הכי טוב שלי, נתן לי כבוד, החזיר לי את הבטחון העצמי וגרם לי לא לפחד להיות אני.היום המצב הוא כזה שאני מפחדת לומר לו שאני יוצאת לחברה כי הוא סופר לי את היציאות (אני מדברת על בילוי של פעם בשבוע, פעם בשבועיים ולפעמים יותר מזה), למשל, חברה הזמינה אותי לבית קפה עם חברה נוספת שלה, יצאנו בסביבות השעה עשר וחזרתי באחת מרוב שהיה כל כך כיף, פיטפטנו והעברנו שיחת בנות כיפית, כשחזרתי הביתה הוא חיכה לי מעבר לדלת ונזף בי כמה זמן שותים קפה, הנזיפות האלה חזרו על עצמם גם למחרת עד שהתחרטתי שהלכתי, זה בקיצור, זה רק חלק ממה שאני עוברת. אני רוצה את החופש שלי. אני רוצה לשמוח. אני רוצה לצאת מתי שאני רוצה (ודאי לא בהגזמה). אני לא רוצה לעשות דברים תחת זכוכית מגדלת. אם אני מדברת בטלפון עם חברה בשקט הוא ישר רוצה לדעת מה נאמר ולמה דיברתי בשקט. אני חנוקה.הוא אבא טוב, הוא עוזר לי בבית, הוא מפרנס בכבוד אבל בכל זאת אני לא יודעת מה לעשות. כבר כמעט נפרדנו, כבר כמעט הייתי ברבנות ואז איכשהו רחמתי או פחדתי או שניהם גם יחד והסכמתי לחזור.מה לעשות? האם זה בסדר איך שהוא מתנהג ואולי אני מבקשת יותר מידי?אנא תנו לי מצב נורמלי של בני זוג שצריך להיות כי אולי בעצם אני זאת שלא בסדר.תודה.

מבולבלת יקרה,
לפי מה שתארת, את בסדר גמור, ויותר מזה. אלא שהוא חרד שתעלמי לו, ומרוב חרדות הוא אינו נותן בך אמון. מצד שני, ברור לי שסיפרת רק חלק מהתמונה, ושהיא מורכבת הרבה יותר. אני גם לוקח בחשבון שיתכן שלא הבהרת במכתבך את כל טיב היחסים בינך לבין חברך, ואם היה בהם יותר מאשר ידידות ותמיכה. לכן גם לא ברור אם לחשד של בעלך יש איזו שהיא הצדקה.כפי שאמרתי, לפי תאורך את בכלל לא מבקשת יותר מדי, וקל להבין שהאופן שבו הוא מתנהג כלפייך מקשה עלייך מאד לחיות אתו. את צריכה להחליט אם זה מתאים לך, ואם את נשארת שם למרות המחיר, או שאת מתגברת על הפחדים ועל הרחמים ועוזבת, או, לחילופין, מטלטלת את בן זוגך ואת הזוגיות שלך, ומחפשת ייעוץ זוגי טוב שיוכל לסייע לכם לשנות משהו, לפני שאת מחליטה לעזוב

שלום
לך ד"ר ותודה רבה על התשובה המהירה והיחס.אתה צודק לגבי אי ההבהרה שלי בקשר לחבר, יהיה נכון גם אם תארת שיש יותר מסתם יחסים, הוא החבר הכי טוב שלי כבר המון זמן ויש לי רגשות אליו, יכול להיות שגם אי האמון שקיים אצל בעלי מוצדק בגלל החבר הזה. אך אם אהיה כנה עם עצמי, הרי עוד לפני שהכרתי את החבר הזה שהחזיר לי את החיוך, הרי גם אז שום דבר לא היה שונה, בעלי לא חושב שאשה נשואה צריכה להיות בחוץ בשעות הערב ואשה נשואה אסור שיהיו לה חברות גרושות/רווקות וכדומה. שלא לדבר על נסיעה משותפת עם 3 חברות לאילת שרצו שאצטרף אליהן וסרבתי בגללו. האם יש רע בנסיעה לאילת עם חברות שהוא אגב מכיר (אחת גם נשואה)? הוא אומר שאישה נשואה לא ראוי שתיסע בלעדי בעלה.אני באמת הקלתי על עצמי וחשבתי שזה בגלל החבר, שבעלי אולי מרגיש מאויים, אבל את האמת, זה היה עוד לפני. האופי שלו הוא האופי שלו מתמיד (רק שאז הייתי נשלטת בידיו יותר).לגבי היעוץ - בעבר עוד רציתי, היום אני לא חושבת שניתן לשנותו. אני גם לא רוצה שישתנה ובתוך תוכו יהיה ממורמר בגללי. תמיד הכל כדי לרצות אותו. אותה הפעם שכמעט סיימנו לגמרי את הקשר בינינו הוא היה מחוץ לבית שבועיים, אמר שישתנה, שאסלח לו ואני הסכמתי שיחזור, הכל היה טוב במשך חודש אולי קצת יותר ואז טבעו ואופיו חזרו למקום הטבעי שלהם.אנא, פשוט יש לי כמה שאלות שארצה לשאול אותך בתור איש מקצוע ששמע כבר רבות:האם זה בסדר שאשה נשואה תצא עם חברה ותחזור באחת עשרה?האם זה בסדר שאשה נשואה תצא עם חברות מחוץ לעיר ליום או יומיים?כמה פעמים זה בסדר ונורמלי שאשה נשואה תלך לחברה (ללא בילוי בחוץ) בשבוע?מצטערת על כל הבלאגן, אני פשוט במצב נפשי כל כך ירוד.אני מפחדת מהמצב הכלכלי שאהיה בו אם אתגרש (לא שכיום הוא בסדר). אני מפחדת שלא אסתדר לבד עם שני ילדים. אני מפחדת שאתחרט ושהוא בעל טוב ושבחוץ אין מציאות (כמו שהרבה אומרים), מה לעשות?

מבולבלת יקרה,
בסדר או לא בסדר, זה עניין של מחיר. בחברות מסויימות זה יהיה מאד לא בסדר אם אשה תלך לאיזה שהוא מקום ללא בעלה. בחברות אחרות היא צריכה להיות מכוסה מכף רגל ועד ראש, כולל העיניים. ובחברות אחרות היא יכולה להיות עם מי שהיא רוצה ומתי שהיא רוצה. חברה כמו שלנו היא קצת מבולבלת, כי הסטנדרטים אינם קבועים, ומשתנים על-פי תרבות האם והאב, מוצא ודת. יחד עם זאת, אם האשה רוצה לצאת לבילוי עם חברה עד אחת עשרה, והבעל מרגיש לחוץ מאד מזה, אז אולי זה לא בסדר. כלומר, יש כאן ערך אחד חשוב – חופש הפרט שלך, וערך אחר חשוב, שהוא המצב הנפשי שלו, ולכן גם שלמות הזוגיות ושלומה, והם עומדים בסתירה. היכן האיזון? תלוי בטיב היחסים ביניכם.לכן, אם את רוצה לשנות, יעוץ זוגי הוא בכל זאת הדבר הנכון. ויעוץ זוגי לא נועד לשנות אותו. ואם הוא יחליט, בעקבות היעוץ, לשנות משהו בהתנהגות שלו, הרי בודאי שהוא אינו אמור להרגיש ממורמר בעקבות כך, אלא הוא אמור להבין שבכך הוא עצמו יהיה מאושר יותר. אם הוא מרגיש כפוי לעשות משהו, הרי פרושו של דבר שתהליך היעוץ לא היה נכון, ולא הצליח. לכן הראייה שלך את התהליך היא אינה נכונה.