התפשרות בזוגיות: מה עושים?

אתה צודק לגמרי שבעלי מאוכזב מהעדר אהבה שלי לבן. הוא אמר לי שמרגיש מרומה, כי לפני החתונה דיברנו על ילדים. וזה נכון שאני מפחדת שהוא יפסיק לאהוב אותי בגלל זה.וכן, כנארה שאני כן אוהבת את הבן שלי.הבעיה היא שכל יום בשבילי זאת מלחמת השרדות ולכן אני מפתחת מין עוינות כלפי הבית שלי. לדוגמה, אני מרגישה שבאף רגע אני לא רשאית להחליט מה לעשות.במהלך השבוע רוב היום אמא שלי או חמותי נמצאות איתי ועוזרות, אבל אני מניקה, כך שאני לא יכולה "להתנתק" מהילד. (אולי כדאי לי להפסיק להניק?) ובערב בעלי מטפל בו, אך כאן הבעיה-כדי לעזור לי, בעלי צריך להיות עסוק עם הילד=להתעלם ממני. ואם יש דקה פנויה, שנינו רצים לישון.אני מנסה להמשיך בחיים ה"רגילים"- מנסה לסיים עבודת התיזה שלי. אבל הבעיה היא חיי הזוגיות. גם לפני הלידה לא היה לנו הרבה זמן לבלות-שנינו כותבים את התיזות ועובדים הרבה שעות, אז עכשיו-דקה אחת אין לנו. למעשה, יש לי רק פרטנר לגידול הילד וזה לא מספיק לי.לכן יצא לי לחשוב שאולי עדיף לי לעזוב ולהתחיל מחדש, כל עוד לא מאוחר (אני בת 25).

א. יקרה,
אני חושש שאת מוותרת מוקדם מדי. אני כותב לך את זה, כי נראה כאילו את מתעלמת לחלוטין מהמכתב הקודם שלי אליך. בודאי שזה קשה כשיש לך ולבן זוגך גם דברים אחרים. בודאי שהעומס עליך הוא עצום. אבל את לא חושבת על החובות שלך (וכתיבת התיזה בכלל זה) אלא על בילויים עם בן זוג. את לא חושבת על פתרון, שכמובן ידרוש עוד מאמץ (שלוש שעות בשבוע גג), אלא על התחמקות (לעזוב ולהתחיל מחדש).ואני מבין מכך שאת חושבת לעזוב את הילד ואת בן זוגך, ואז מה? לצאת לבלות? בחורים? להתחתן שוב? ללדת שוב? - מה זה נקרא "להתחיל מחדש"? מה תעשי אחרת בהתחלה החדשה? מה רע בהתחלה הזו, פרט לעומס הכולל, ופרט לקושי הרגשי שלך ביחס לבן שלך, שאת מתחמקת מלנסות לפתור? האם יש דברים שלא כתבת לי, כמו קשיים ביחסים שלך עם בן זוגך? באינטימיות שלכם?