התפרצות בזוגיות: מה גורם לה?

שלום,
אני ובעלי בגילאי ה-30, 3 ילדים. 11 שנים ביחד.בעלי בסהכ בסדר, אבא מאוד טוב, מפרנס טוב, אני יכולה לדבר איתו על הכול.הוא גדל בבית עם אבא מאוד קשוח ותקיף ובאופן כללי בן אדם ממש ממש לא נחמד. וזה השפיע עליו.הבעיה שלי היא - וזה יישמע כאילו שאני סתם מקטרת, שהוא הברה עפמים לא מתנהג אליי בנחמדות שבשבילי היא מאוד בסיסית, הדבר העיקרי שמפריע לי הוא שהוא מדבר אליי בדברים יומיומיים קטנים - פעמים רבות בצעקות, ובעיקר אם זה לפני הילדים או לפני אנשים אחרים. זה לא סוף העולם אומנם אבל זה ממש ממש מפריע לי. אני ממש מרגישה מושפלת מזה. אני מנסה ככל יכולתי תמיד לעזור לו ותמיד להיות בשבילו, משקיעה בו ובילדים המון, וזה היחס שאני מקבלת??.דוגמאות מהיום - הוא העביר פריט ריהוט ממש כבד עם חבר שלנו. שאלתי אותו כמה פעמים - אולי תנחיו על הרצפה, אתם נראים גמורים. הוא התעלם, התעלם, ואז חישר צרח עליי - "אולי תעזבי אותנו כבר בשקט?" (ברור לי שהוא מצידו פירש את ההתנגות שלי כמציקה להם באמצע שהם עוד שנייה שוברים את הגב. אבל הכוונה שלי הייתה טובה. הוא יכול להגיד דברים אחרת).דוגמא נוספת מהיום - התקשרתי אליו בזמן לא מתאים כשהוא היה בעבודה (בטעות. חשבתי שהוא במקום אחר) ושאלתי שאלה, והוא פשוט צרח עליי בטלפון שאני אעזוב אותו בשקט ומה אני רצה ממנו עכשיו.יש לציין ישי הבדל בין הצעקות שלו להתנהגות בפועל - הוא כן אדיב, הוא בד"כ משתדל לעזור לי במה שהוא יכול, הוא בן אדם טוב. זה פשוט צורת הביטוי שהוא רגיל אליה (מי שקורא את זה יכול לחשוב שאולי הוא אלים בהתנהגות, אבל לא כך הדבר בכלל).כמו כן יצויין שדיברתי איתו על זה 10000 פעמים, הסברתי כמה זה מפריע לי וביקשתי שידבר בצורה יותר נעימה. זה פשוט לא עוזר (לטענתו הוא משתדל, אבל אני פשוט לא רואה תוצאות בשטח).תודה.

ד יקרה,
לפעמים אנשים 'מאבדים את זה', ומתפרצים. והשאלות הן מה זה "זה", ולמה זה קורה להם - ומכאן גם, האם אפשר ללמוד אחרת.לפי התאורים שלך, לפחות בשתי הדוגמאות שנתת, ה"זה" שהוא איבד, זה הסבלנות. ויכולות להיות שתי סיבות די פשוטות לכך (יש גם עוד, אבל לא נכנס לזה כאן) – האחת, שהוא מרגיש שאת פולשת מדי לקבלת ההחלטות שלו, ולא מאפשרת לו מרחב לעשות דברים כפי שהוא חושב, ובקצב שלו. בעיניו, יתכן שכאשר את נותנת לו עצות מתי להניח דברים ומתי לא, זה משפיל, כי אולי בעיניו את צריכה לסמוך עליו שהוא מבין מה הוא עושה – ובעיקר בזמן לחץ, כשאין לו יכולת להקשיב. הסיבה השניה, יכולה להיות כי הוא רואה עצמו כאדם סבלני, שנותן לך מקום, ולמרות שזה לא מוצא חן בעיניו, הוא מתאפק. ומתאפק. עד שבסוף ה"פקק" נחלץ והוא צועק. מה שחסר לו, אולי, זה היכולת לומר לך: מותק, תעזבי, תני לי להחליט. ואולי האמון שאם הוא באמת יגידי את זה, תעזבי, ולא תעשי פרצופים, ובאמת תלכי למקום אחר ותניחי לו. אם הוא לא יכול לומר "חלש" כאשר משהו קצת מציק לו, ואם את לא יכולה להיענות לו כשהוא אומר או מבקש "חלש", אז זה יגיע להתפרצות אחר כך.אני לא יודע אם התאור שלי מדוייק. יתכן שגם קשה לו לומר חלש והוא מתאפק מדי עד שהוא מתפרץ, ואולי ככל שחולף הזמן, זה קורה לו יותר ויותר מהר, ויתכן שגם לך קשה להניח לו כשלא מתאים לו. יתכנו גם אפשרויות אחרות. אבל אני מציע לכן שתנסי להציע לו דברים רק פעם אחת, לסמוך על זה שהוא שמע, ולהניח לו להחליט את ההחלטות שלו מבלי להמשיך ולהתערב – אלא אם זה משהו מאד מאד חשוב. ונסי לראות – אולי בהדרגה (שימי לב:בהדרגה), ההתפרצויות שלו ייחלשו, ויהיו נדירות יותר. תני לזה שבועיים-שלושה, ותראי אם יש שינוי. אם יש – תצטרכי להתחיל לעבוד על עצמך, כדי להמשיך בקו הזה, שיתכן שלא תמיד יהיה לך קל, ולמצוא את הגבול בין דברים חשובים יותר לחשובים פחות, דברים שמגיע לו להתנהל בהם בעצמו, ודברים שחשובים לך מאד מאד, שיקשיב לך בהם.