התמודדות עם גרושים: איך להגן על הילדים

שלום רב.
לפני כשנה התחלתי בהליך גירושין מבעלי אחרי נישואים של שלוש שנים ושני ילדים. היינו חברים שנתיים בערך לפני הנישואים. ראיתי כבר די מההתחלה סימנים קשים של קמצנות אבל חשבתי שיהיה שינוי עם הזמן. עם הזמן הופיעה גם שתלטנות , אלימות נפשית, אלימות כלכלית,ולקראת הסוף סימנים לאלימות פיזית (דחיפות).
על הרקע של אלימות פיזית נאלצתי להזמין משטרה מס' פעמים. פחדתי.
לבסוף נאלצתי לעזוב את הבית עם הילדים עקב התנהגותו . ניסיתי ייעוץ זוגי לפני הפרידה. בהתחלה היה נראה שמועיל ולאחר מכן המצב חזר לקדמותו.
הוא נהג אליי בזלזול ותמיד ניסה להשפיל עד כדי כך שניסה לעשות ממני משוגעת .
אני כעסתי על התנהגותו ולא יכולתי לשאת את זה יותר.
מאז עברה שנה והיה ניסיון לשלום בית מהצד שלו אך עדיין הכחיש אלימות. היינו שוב בייעוץ. רצה שאני אתנצל על כך ש"העללתי" עליו והזמנתי משטרה.
מיותר לציין שלא הייתה התנצלות . שוב החלטתי להמשיך בהליך הגירושין.
הבעיה שנראה לי שאני עדיין אוהבת אותו למרות שעשה לי דברים נוראים במשך ההליך וגם לפני.
אני לא משתחררת מהתקווה שנוכל להסתדר והוא ישתנה, למרות שאני יודעת שהסיכוי לכך אפסי.
יש ביננו התכתבויות בנושא אך תמיד ממשיך להאשים אותי במקום שאנחנו נמצאים בטענה שאני "הובלתי לשם" - משטרה, בתי משפט וכו'. מרגישה שזו עדיין אלימות נפשית.
השאלה היא למה קשה לי כל כך לשחרר ועדיין יש לי רגשות כלפיו ועדיין לא רוצה להתגרש?
קשה לי במצב הזה.

מיכל יקרה,
יתכן מאד שכל התגובות שלו, וחוסר היכולת או הרצון שלו להודות, בפנייך ואולי גם בפני עצמו שיש לו חלק משמעותי בכל הארועים שקרו, בא מפחדים. כאלו שקשורים אולי להשלכות שיש לך שיש לו אשמה ועל התדמית שלו בעיני עצמו, ואולי הפחד מפני שדברים יצאו משליטה שלו, אם מישהו אחר (את, למשל) יבין שהצד איתו. כך שיתכן שאת רואה את זה, ולכן אולי עדיין חומלת עליו למרות הפגיעות שלו בך. אולי אפילו מקווה שהוא יתעשת ויהיה טוב יותר אליך בעתיד, ופגיע פחות. אלא שלאחר שזה הגיע למימדים משמעותיים, כפי שאת מתארת, קשה מאד לחזור משם ללא טיפול.אני לא יודע אם התגובות שלך, כולל הזמנת המשטרה, היו מוקצנות או לא. יתכן שהיו לך דרכים טובות יותר להתמודד איתו, ויתכן שחשבת שזו הדרך היחידה להבהיר לו שהוא לא בסדר - כי לא היו לך כלים לעשות את זה אחרת. כך או כך, התגובות שלך, מוצדקות או לא, רק הגדילו את הפער, ובעיקר כי הוא חושב שהן היו מוקצנות. כאמור, בצדק או שלא בצדק. ולכן הוא מרגיש פגוע עוד יותר, כשהדברים הפכו לכן פומביים.אהבה היא דבר נפלא, אבל לפעמים המימוש שלה הוא בלתי אפשרי, ועדיף בלעדיה מאשר איתה. חבל שלא הלכתם לטיפול. כך או כך, אם תלכו לטיפול, אתם לא יכולים לעשות זאת מבלי להבין שבהתחלה יהיו לכם כחודשיים לפחות שבהם יהיה לכם קשה מאד, כי יהיו בהם הרבה מאד האשמות הדדיות שתצטרכו לשמוע, וללמוד למתן את התגובות להן. זה קשה, וזה לא יעבוד ללא נכונות שלכם לעשות זאת והבנה שזו הדרך היחידה. אם לא תעשו זאת, אז תצטרכי ללמוד לשחרר את הרגשות שלך, למענך, ובעצם גם למענו.כך או כך - יש לכם ילדים משותפים. בכעסים שיש לכם, אני יכול להבטיח לכם כמעט שהם יינזקו. אתם מחוייבים, גם לאחר שנפרדתם, ללמוד להתמודד עם הכעסים שלכם למענם. הלוואי והיתה מסגרת מסודרת לטיפול בהורים מתגרשים, כדי ללמד אותם איך לא להעביר את הפגיעות שלהם אל הילדים. ואם היתה, וההורים היו לומדים ביחד איך להתמודד עם כעסים ולשלוט בהם, ולו רק כדי להגן על הילדים שלהם, אולי רבים מהם היו חוזרים להיות ביחד - כי זה מה שהיה חסר להם קודם.מה שאולי מביא אותי לומר לך שאולי, ולו רק למטרה הזו, כדי להגן על הילדים שלכם שלמרות שהם קטנים מאד, ולכאורה לא מבינים הרבה, הם פגיעים מאד, שווה שתלכי לבדך לטיפול. כנראה שהוא לא יבוא איתך, אבל תוכלי לעשות הרבה גם למענך וגם למענם אם תדעי איך להתמודד איתו ועם הכעסים שלו, ואיך להתמודד עם הפגיעות שאת נפגעת ושתמשיכי להיפגע ממנו, ולומר את מה שצריך כשצריך ואולי גם לוותר היכן שצריך בהתנהלות השוטפות שלכם כהורים שגרים בנפרד, למענם.אגב, כתבתי פעם מאמר, שהוא פנייה לגבר המתגרש, בעניין הילדים. ראי מאמרים תחת הכותרת "להתמודד עם פרידה" באתר שלי (מאמרים בYnet). קראי אותו בעיקר כדי להבין כמה זה עלול להיות לא פשוט כשהוא ללא טיפול.

היי ד"ר חסון . תודה על תשובתך המהירה.
בעקבות מה שכתבת :
הלכנו לייעוץ זוגי ונושא האלימות עלה שם אך היועץ לא נגע בנושא ולא התייחס לכך בטיפול .
היינו בשלושה סבבים של טיפול .
אני הרגשתי שהוא חייב ללכת לטיפול פרטני על מנת לנסות להבין את פשר התגובות שלו וההתנהגות שלו וכך גם אני לטיפול גם בימים אלה . הוא לא הסכים ללכת לבד.
אני לא מרגישה רחמים כלפיו אלא רק חושבת שהוא לא מבין את המשמעויות של התנהגותו. נוטה לחשוב שיש שם בעיה נפשית לא מאובחנת. .
הייתי שמחה אם יילך לטיפול גם אם אנחנו לא יחד כי יש כאן גם ילדים.
בכל הפעמים שניסיתי לדבר איתו ולהסביר מה גרם לי להזמין משטרה הוא מכחיש את מעשיו ומפיל את האשמה עליי. אומר שאני אשמה לאן שהגענו ושהמצפון יהיה עליי.
זה מאוד פוגע בי כי הןא לא מבין שצריך שניים לטנגו וזה שהוא מאשים אותי מרחיק אןתי ממנו עוד יותר.
אני ממש נמצאת בחרדות בימים אלו כי אני לא מצליחה להבין מה עובר לו בראש והאם יש על מה לעבוד איתו. קשה לי לישון ואני חושבת בלי הפסקה. אני נמצאת בטיפול פרטני פעם בשבוע .
מה עליי לעשות? בכל פעם שאני משוחחת איתו הוא פוגע בי ומרחיק אותי עוד.

מיכל יקרה,
יתכן מאד שהיועץ שלכם לא נגע בעניין האלימות שלו בשלושה המפגשים הראשונים כי לא רצה "לקחת צד" ולהרתיע אותו, ואולי לתת זמן לדברים כדי לראות אם יש הודאה חלקית בעובדות. אחרי הכל, כפי שאני מבין את אמרת דבר אחד, והוא אמר דבר אחר. יתכן מאד שאמר לעצמו: ממילא הם יהיו כאן עוד זמן מה, נטפל כרגע בעניינים המיידיים שהם מעלים על הפרק, ובזה נטפל בהמשך", ולפעמים יש בזה מידה רבה של צדק. הצורך הוא לפעמים לאזן בין החשש שבעלך יברח קודם, אם יחשוב שהיועץ מאמין לך ומקבל את עמדתך, לבין החשש שאת תברחי קודם, אם לא ניגע בדברים שאת חושבת שהם קריטייים להמשך. האיזון בין זה לזה לא פשוט, ויתכן מאד שהוא העריך שאת היא הסבלנית יותר מבין שניכם, ולכן לא נגע בזה בשלב הראשון.כרגע את בטיפול פרטני, וזה טוב מאד כי יש לך מישהו שמקשיב, מבין את הצרכים שלך, מכיר אותם הרבה יותר טוב ממני, וסביר שיידע להדריך אותך. אם את פונה אלי, אני מניח שאת מעריכה את עצתי ולכן את עושה זאת למרות שאת בטיפול. אבל אני מכיר אותך פחות. אני רק מרגיש שאת אולי חסרת סבלנות. אני לא יודע מי מכם הפסיק את התהליך של הטיפול הזוגי, אבל אם זו את, נראה לי שהיית צריכה לתת לזה יותר זמן. גם עכשיו, בתהליך הפרטני, תני לו זמן. לא תקבלי תשובות מיידיות. יותר גרוע, לא תקבלי תשובות מספקות מספיק, כי כך זה כאשר אין פיתרון שיהיה רק טוב. את צריכה לחפש את הכי טוב במסגרת האפשרית, ואולי את הכי פחות רע -שהם כרגע אותו הדבר. ואולי עם זה את צריכה להשלים, שהכי טוב והכי פחות רע, הם כרגע אותו הדבר, ושלוקח זמן להשיג את זה, ושלוקח זמן להשלים עם זה ולהרגיע את הפחדים. זה לא יבוא מהר, אבל זה יבוא מהר יותר בטיפול מאשר בלעדיו.