הצהרות אהבה ופרידה: מה באמת קורה?

אורן שלום,
אני אנסה לתמצת, בעלי בן ה 35 עזב את הבית לפני 3 חודשים. אנחנו נשואים 7 שנים, תשע שנים יחד, יש לנו שתי בנות 3.5 ו 6 ואני בת 37. היו ביננו הרבה מרדיבות במהלך השנים אבל, הוא תמיד אמר שהוא אוהב אותי. בחודש שעזב אמר שאינו מרגיש שהוא אוהב אותי והוא מרגיש שזה לא הפיך. הוא שאל גם איך לא שמתי לב שלא אומר לי הרבה שהוא אוהב אותי..בכל אופן, מעניין אותי לדעת..מהניסיון שלך ולמרות שאין גם הרבה פרטים משמעותיים, אתה יכול לספר מהשקפתך מה עובר גבר שמתנתק ומפסיק לאהוב? אין לו מישהי אחרת אבל הוא כן אוהב את החירות ומעולם לא באמת התאים למשפחה..אני מתקשה להשלים עם החלק שהפסיק פשוט לאהוב..וטועה האם יש דרך שניתן לשקם רגש שאבד..או שבמהלך הזמן עשויה להיות תפנית בהקשר הזה וגעגוע. יחד עם זאת, כשהיה בן 21 הוא הפסיק לאהוב מישהי אחרי חמש שנים..פשוט הפסיק להרגיש ועזב...מעולם לא חזר על צעדיו..בגדול, הוא נראה כמו מישהו שבאמת הבין את זה. מה הדרך הכי קלה לעכל את הרגשות החדשין שלו כלפיי? אני לא מרגישה שאני מצליחה לעכל שמישהו שטען עד לפני כמה חודשים שהוא אוהב פתאום לא אוהב..

דניאל יקרה,
לא תמיד אני קונה הצהרות של צד זה או אחר, כי לפעמים הן באות לשרת מטרה ולא כדי "להתוודות על האמת". זה נכון לגבי הצהרות של הפסקת אהבה, וגם להצהרות של אהבה, כמו לעוד הרבה הצהרות בקשר הזוגי. העובדות הן שהוא עזב, שהוא אומר שאינו אוהב אותך יותר, ושהוא אומר שמבחינתו זה סופי. אני יכול לתת לך שלוש סיבות אפשריות למצבים כאלה, שהן די נפוצות:הוא בדיכאון, מרגיש שהוא לא מתפקד בעבודה ובבית, או בגלל הלם קרב או טראומה אחרת שצפה ועלתה, וחושב שעדיף לכולם בלעדיו.הזוגיות היא לא מה שהוא קיווה לו, וכי הלחצים של קשר זוגי על המחוייבויות הנדרשות, והגבלת החופש, נותנים לו תחושה של חוסר צדק, או שהוא לא מתאים לזה, ושהוא הגיע לגבול שהוא יכול, וחייב לעצמו לצאת מזה. זה לא אומר שהוא לא אוהב אותך, אבל בהחלט יכול להיות שבגלל סיבה שכזו הוא מרחיק עצמו רגשית ממך, ואולי אפילו מחפש סיבות למה את לא בסדר, כדי לצאת מזה.כי זה כך. כי האהבה שלו אליך והרצון להיות איתך ולשמח אותך לצידו כבת זוג ולשמוח לצידך כבן זוג שלך באמת דעכו, אולי בגלל כעסים שהצטברו, ואולי בשל לא מעט דברים הקשורים לסעיף ב' למעלה ואולי אפילו א', או אולי כי הוא התאהב במישהי אחרת, בין אם יצר קשר איתה או רק חושב על זה.הנה שלוש אפשרויות שונות, ויכולות להיות גם אחרות. כל אחת מהן דורשת פתרונות זוגיים ואישיים (שלך ושלו) שונים לגמרי. לפי תאורך, זה נראה כמשהו ששייך לאזור של ב' וג', אבל אין לי ודאות.האם את צריכה לוותר? – לא יודע, כי אני לא יודע מה בדיוק קורה לו. לכאורה, זה הכי נכון, אבל לך זה הכי קשה. העולם הידוע, המובנה די טוב וזה שיש לו עתיד ברור ובטוח מתפורר, ושום דבר אינו ברור ובטוח עכשיו. הוא אולי יהיה ברור ובטוח מחדש עוד שנתיים, או שלוש או ארבע, ואולי רק קצת ברור ובטוח אבל את תהיי בטוחה בעצמך יותר כדי להסתפק בזה. לאבל, שבא לסדר את העולם מחדש לאחר רגע של אובדן, יש שלבים שונים. כרגע, נראה שאת בשלב אי הקבלה של האבל, והמקום ה"הגיוני" ביותר, כביכול, שלא לקבל את מה שקרה הוא מה שנראה לך הכי פחות הגיוני, והוא הסתירה בין דברים שאמר לך לפני כמה חודשים, לבין דברים שהוא אומר עכשיו. המון דברים יכולים לסדר את ההגיון הזה, החל מכל אחת משלוש האפשרויות למעלה, וכלה באפשרות שמשהו מתוך הדברים שאמר, לפני כמה חודשים או עכשיו, אינו נכון. לפחות לא באופן מלא. גם זה קורה לאנשים. ההיתפסות שלך אל ה"לא הגיוני" היא הגיונית, אבל לא מעשית. דברים קורים, והם בעיקר מקוממים. אולי לכן את נתפסת ל"לא הגיוני" כי הדברים מקוממים. הכעס, וחוסר ההבנה המדוייקת של מה שקרה מפריעים לך, וקשה לך להשלים עם אי ידיעה. מצד שני, הכי נכון לכל אדם הוא לדעת להתמודד אם אי ידיעה, כאשר אין אפשרות לדעת יותר ממה שאת יודעת, או כאשר ההשקעה בהשגת הידע רבה מדי. חשבי על זה היטב, ועל האפשרויות, עבדי אותן עוד זמן מה, לפי מה שתרגישי לנכון, אבל נסי לזכור שבקצה הדרך הזו, בין אם זה בעוד שבוע או בעוד חודש וחצי או שלושה, את צריכה להפסיק לבדוק ולהפוך להיות מעשית, כדי למצוא פתרון למצב החדש.

היי,
אני חושבת בדיוק כמוך..אולי אפילו השילוב בין ב לג..העניין הוא שהכאב מפלח. אני מביטה במישהו שיצא לחיים אחרים, נראה שהוא שלם עם החיים האחרים שלו ושאני נשכחתי. כאילו לא הייתי בכלל חלק מחייו. כל דבר שאני מבקשת ממנו בהקשר של הבנות נלקח כביקורת כלפיו..ותמיד יש לו מבט שעייף ממני ומרוקן כלפיי. הבדידות, הפחד מלגדל את הבנות לבד והזכרונות של התקופות הטובות שהיו, כל זה נשאר לי...וההתמודדות ממש קשה לי.

דניאל יקרה,
אנשים יכולים להיות מאד שונים זה מזה ביכולת הרגשית שלהם ובעוצמות הרגשיות שלהם כאשר מדובר בחיבור רגשי, וכאשר מדובר בהתנתקות רגשית. נראה שאת קצת לכודה בתחושת אי הצדק, אולי מתוך האכזבה שלך מכך שהנישואים לא צלחו, ואולי מתוך הקושי הנוכחי שלך לראות עתיד טוב לעצמך, זוגי וכלכלי. לכאורה, תחושת אי הצדק מצדיקה את האכזבה, ומצדיקה את הקושי שלך לראות לעצמך עתיד טוב. אלא שהיא גם עוזרת להנציח אותם. אני יכול להבין שההתמודדות קשה. צר לי שכך את מרגישה.הדרך להתחזק היא להיות אופטימית, ולהאמין בעצמך. לא שזה תמיד קל. והדרך להתחזק היא גם להפסיק לעשות השוואות, כי הן לא הוגנות. אולי גם בגלל שיש ביניכם הבדל ביכולת הכלכלית, אבל גם כי כנראה יש הבדל ביניכם באופן התקשורת עם הבנות ואולי גם בהבנת הצורך שלהן, וכנראה כי יש הבדל ביניכם ביכולת "לחפש פתרון" למצוקה הרגשית הנובעת מהפרידה דרך יצירת קשרים חדשים. ההשוואה הזו אינה הוגנת, כי אתם אנשים שונים. אולי כי הפרידה שלך מאדם שהיית מחוברת אליו קשה יותר. אני רואה בזה ברכה, כי זה אומר משהו מאד חיובי עליך כאדם. העניין הוא שהבטים שונים של העולם הרגשי שלנו הם חיוביים ומיטיבים כל עוד אינם גולשים מעבר למה שצריך ומעבר למה שמקובל, ובעיקר, כל עוד אינם מציפים אותנו עד שקשה לשאת אותם והם מפריעים לנו להשתקם. זה מה שמקשה על ההתמודדות, אבל זה עדיין טרי אצלך. בהחלט ייתכן שתסתדרי היטב, אלא שייקח זמן. כשאת עושה השוואות, נראה לך אולי שאת בתחום הפחות מתפקד וזה מפריע, או שתחושת חוסר הצדק מפריעה לך. כמו חוסר הביטחון שתסתדרי. אני חושב שיש סיכוי טוב מאד שתסתדרי. אבל זה לוקח זמן. התחילי מתיפקוד יומיומי רגיל, ותני לעצמך זמן אם את יכולה. ואם קשה לך – בקשי כל עזרה אפשרית, החל מתמיכה של בני משפחה וחברות/ים, ועד לטיפול פסיכולוגי מקצועי, אם צריך.