החלטה על ילדים: קושי בזוגיות

שלום,
אני בת 31 והתחתנתי עם בן זוג בן 36. כבר לפני קרוב ל4 שנים שהכרנו הוא הודיע לי זמן קצר לאחר ההכרות שלנו שהוא מעוניין להיות אבא ובהקדם האפשרי. אני ממש לא הייתי בשלה.

היו לנו המון דיונים על זה, חפרתי בעבר שלי, המון שיחות איתו, חברים, משפחה, פסיכולוגית – למה אני כ"כ חוששת מלהביא ילדים. לפני כשנתיים הגעתי למסקנה שאני לא רוצה להיות ללא ילדים בכלל ודיברנו על זה ש3-4 חודשים אחרי החתונה נתחיל. חשבתי גם שהזמן יעשה את שלו וההרגשה הטבעית הזו תחלחל בי או שמשהו ישתנה. התחתנו לפני 4 חודשים...עכשיו החרב מונחת על צווארי. ללכת לרופא ולהתחיל תהליך.

מצד אחד יש בי משהו שמתרגש לנוכח השינוי הזה ולהפוך לאמא, מצד שני יש לי מזה חרדה איומה.

כמו כן אנחנו זוג שרב לא מעט. לפני כחודש היה לנו ריב דיי גדול ובעיקר שאני לא אוהבת שהוא מרים את קולו. הוא ביקש סליחה ואמר שהוא יעבוד על עצמו. אני נורא מתוסכלת מהריבים שלנו.. עכשיו כשאני אומרת לו שאני רוצה "לפתור" כמה דברים ושנייצב יותר את הקשר שלנו לפני שמביאים ילד (כי עם ילד זה יהיה רק יותר קשה ועוד יותר תתקצר לנו הסבלנות) אז הוא אומר שזה תירוץ, שאני מחפשת לדחות את העניין עוד ועוד. הוא כבר ממש בכה ואמר לי שהוא בדיכאון ואין לו טעם לחיים:(

כי פעם אמרתי לו שאני רוצה לטייל – אז באמת טיילנו דיי הרבה בעולם, ואז אמרתי לו שצריך להתבסס כלכלית – אז קנינו יחד דירה אפילו ללא משכנתא (מה שבאמת מוריד ממני לחץ מהבחינה הזו לפחות)... התחתנו...אז יש "וי" על הכל. הוא חולה על ילדים, ואני יודעת שהוא יהיה אבא מדהים. הוא גם בעל מקסים וטוב לב ואנחנו כן אוהבים אחד את השניה מאוד. אבל אני פשוט חרדה מלעשות את הצעד הבלתי הפיך הזה. ואם הריבים יגברו? ואם אני אהיה בדיכאון? איך בכלל אפשר להיות מוכנים ללגדל ילד?? זה נראה לי כ"כ תובעני....אפילו שאני אוהבת מאוד ילדים ואת אחיינים שלי...

זהו, אין לי זמן. זה או לעשות את זה או...להיפרד:(

לא יודעת כבר מה לעשות:(

סיוון יקרה,
יש ביניכם ניגוד עניינים מהותי, שבאמת משפיע על היחסים שביניכם. העניין הוא לא רק שאת לא רוצה או לא בטוחה שרוצה ילדים והוא רוצה אותם כבר לפני שנתיים, אלא גם שיש סיכוי לא רע שהפער ביניכם יגלוש לחייכם גם בהמשך. הסיבה - שהוא יתקשה להבין אולי איך את לא מתלהבת מהם כמוהו, ואולי רוצה עוד.ראי, זה באמת לא פשוט. דחית את העניין עד עכשיו מסיבות שונות, ואת מבינה שכבר לא תוכלי, ושתצטרכי להחליט. עכשיו, בקרוב מאד או אתמול. אבל יש לך עדיין חרדות. לא סיפרת עדיין ממה, ויכולות להיות סיבות שונות, כי יש נשים לא מעטות עם חרדות לגדל ילדים, אולי לא פחות מחרדות שיש לגברים להביא ילדים לעולם. המוסכמות פועלות נגדך, וזה, למרבה הצער, כנראה לא תורם הרבה לתדמית שלך בעיני עצמך (שלא לדבר על זו שבעיני אחרים).אבל את צריכה להחליט. זה גם הוגן כלפיו, וגם הוגן כלפייך. אבל הנה מה שאני חושב: שאם תחליטי שכן, אני חושב שמאד כדאי שתלכי לטיפול. גם לפני - לא כדי להחליט, כי את ההחלטה את צריכה לעשות עכשיו (וכבר עברת טיפולים שכאלה), אלא כדי ללמוד לחיות עם ההחלטה הזו - תוך כדי הניסיון להכנס להריון, ואולי יותר תוך כדי ההריון עצמו ואחר-כך גם בהמשך, כשיש לך ילד או ילדים. אני לא יודע לאורך כמה זמן זה יידרש לך. אבל המטרה לא תהיה לעשות את זה, אלא ללמוד לחיות עם זה, ועם הקשיים היומיומיים שיהיו לך, מעצם האחריות, מעצם העובדה שאת כבר ממש לא אדון לעצמך (או גברת לעצמך, לצורך העניין), ושיש לך הרבה פחות שליטה על חייך, וכנראה גם התמודדות עם הכעסים על כך, הן כלפי הבעל והן כלפי הילדים - שיוכלו ללוות אותך בגלל זה. וללמוד ליהנות מזה, ולהסתכל בחיוב על מה שיש, למרות ההחמצה של מה שלא יהיה יותר,ובצידה, כי היא לא תיעלם.אם את יכולה לשלם את המחיר הזה, של ההבנה שטיפול יוכל להקל עלייך ולעזור לך, ועם העשייה הזו, אז יהיה לך לדעתי הרבה יותר קל בדרך. אבל זה אולי חלק מהעניין, מבינה? אולי זה דורש לשים עוד משהו מהאגו בצד, אבל יאפשר לך לעשות את זה, ולחיות עם בעל מוצלח שהוא גם אבא טוב ומשקיע, ולהקל עלייך ועליו את המשפחתיות שלכם.ההחלטה היא שלך, סיוון, הקושי הוא ממשי כי הוא ממשי וקיים, ואת צריכה להחליט לאן לנווט את חייך, וללמוד להיות שלמה עם כל דרך שתבחרי, כי הקונפליקט שבינך לבינך הוא אולי קשה מהקונפליקט שבינך לבינו.

היי ד"ר אורן,המון תודה על תגובתך והתייחסותך המהירה והמעמיקה.הבנת נכון שאין לי זמן יותר ואני צריכה לקבל החלטה ולהתמודד איתה. החששות הם מעייפות בלתי נגמרת, הקשיים והמתחים שזה עלול לעורר בזוגיות, אי הסכמות שזה יכול ליצור לגבי אופן הטיפול בילד ובעתיד בחינוך שלו, אובדן החופש והעצמאות, קושי כלכלי, אובדן הספונטניות, שילוב בין קריירה עמוסה (הייטק) לבין אמהות....חוץ מבן זוגי שאני בטוחה שיהיה מאוד מעורב בגידול כי המשרה שלו יותר מאפשרת את זה, וגם כי אני רואה כמה הוא אוהב ילדים שלא שלו, אז וודאי כשהם יהיו שלו... לא נקבל עזרה מהמשפחה (והאמת שאני גם לא מצפה כי אני זו שמביאה ילדים ולא הם), האחריות הבלעדית והטוטאלית לייצור קטן וחסר אונים שאנחנו נהייה כל עולמו..דווקא אצלי אין כ"כ חשש מעצם ההריון עצמו/הלידה כי אלו ארועים, שקשים ככל שיהיו, הם זמניים וחולפים, ואילו "ההשלכות" מכך הם לכל החיים...:)

סיוון יקרה,
כן, נכון. את צודקת. אולי ייקל עליך לדעת שעושים זאת רבים מאד שהיכולת והכישורים שלהם הם פחותים בהרבה משלך, אבל אולי גם שהצורך שלהם בשלמות קטן משלך... ואולי זה לא ייקל עליך.. :-)אגב... אולי אוכל להקל עלייך אחרת. ראי בבקשה באתר שלי את האופציה לייעוץ טלפוני חד פעמי, כאפשרות לקבל כיוון לדרך או טיפול באופן קצת יותר מפורט ומדוייק משאני יכול לעשות כאן, במסגרת הפורום.

תודה רבה ד"ר אורן! :)