הורות ושקרים: תגובה לשקר ילדים

ד"ר חסון שלום.
אני בן 40, רקע של הפרעת חרדה ועבר של התקפי פאניקה.בעל קווי אופי "קשים" קפדניים שאוהבים סדר ושגרה רגועה.נשוי ויש לי ילדים בגיל 11 שאני מאוד אוהב.כאשר אני "תופס" אותם בשקר מסוים אני נפגע עד עמקי נשמתי, תגובתי הראשונה היא לצעוק "תעוף לחדר שלך" בצרחה חזקה מאוד, צרחה של עצבנות לא פרופורציונלית שגורמת למתח בבית גם מול אישתי.ההרגשה הקשה גורמת לי להרגיש באותו רגע אכזבה עמוקה, בגידה וכעס עצום ואז אני נותן גם עונש כמו "השבוע לא תלך לחוג". אבל אז- הילד בתגובה בוכה מאוד ועצוב לו והוא מתנצל ואני נהיה חצוי: מצד אחד רוצה שייקבל עונש אבל לא מסוגל שהוא ירגיש ברע ומיד אני הולך אליו לחדר מדבר איתו יותר ברוגע (בהשוואה לצרחה שנתתי לו שיעוף לחדר) ומבטל לו את העונש.אני לא מסוגל שהילד יסבול ,לא נוח לי עם זה שהאווירה מתוחה ומצד שני יש אמביוולנטיות חזקה בין הצורך בשליטה לבין המציאות שלכאורה יוצאת משליטתי לאכזבתי הרבה.אדגיש כי לא מדובר בשקר חמור אלא שקר שטותי שהילד פשוט לא אמר לי את האמת בנוגע למעשים שהוא עושה ואף לפני כן כששאלתי אותו לגבי המעשים הוא הכחיש עד שתפסתי אותו במקרה עושה את הפעולה.האם מה שאני מתאר מהפרעת חרדה – מחד כעס רב/זעם מיידי בשל החרדה מאיבוד שליטה על הילד שלי שזה הדבר הקטן האישי "שאפילו" בו אני לא מסוגל לשלוט זאת בהתווסף בשלל הדאגות היתר ליחס החיים כמו עבודה, מחויבות ושאר תחומי החיים בהם בעלי הפרעת חרדה נוטים "לנפח" את המצב מנמלה לפיל" ? (מתוך עצם היותם בעלי חשיבה אוטומטית של ראיית שחורות וכי לפחות בביתי שלי "חייב" שאני אהיה "שולט במצב" בבית אחרת מה יהיה בחוץ...)אולי דווקא תגובה זו היא בגלל טיפול תרופתי שבעקיפין מגביר תגובות זעם?(לוסטרל וקלונקס). המצב גורם למצב נפשי וריגשי לא טוב בבית אל מול האישה והילדים. אשמח מאוד להארותייך/הערותייך בנושא. פורים שמח!

חרד יקר,
אתה שואל את עצמך שאלה מאד משמעותית כהורה, ואתה לא הראשון וגם לא תהיה האחרון שמגיב בלחץ לשקר של הילד או הילדה שלו.אנשים נוטים לשקר כאשר הם חוששים מעונש, כאשר או כאשר הם רוצים להימנע מעימות. לפעמים אנחנו משקרים גם כדי להיטיב עם הצד השני (לא רק כי מה שהוא לא יודע לא יזיק לו, שיש בזה לקיחת פטרוניות וסמכות על טובתי של אחר שהיא לא תמיד שלנו לקחת, אלא גם כי לפעמים באמת אין תועלת באמירת האמת, כי ממילא אין כבר מה לעשות בענייניה, והיא תוריד ביטחון או תגרום להשפלה ולתחושות לא טובות).לדעת לומר אמת או לשקר זו אמנות חברתית שהיא חשובה מאד לחיים חברתיים טובים שלנו ושל אלה שאיתנו. אני יודע שזה נשמע לא טוב בשמיעה ראשונה, ושזה מנוגד לאידיאות שעליהן חונכנו. יתכן מאד שאתה לא מוציא מילת שקר מפיך, כי זה אידיאל מאד חשוב לך. אם זה כך, וזו אפשרות, גם אם לא נפוצה, אז אני יכול לשאול אותך אם החיים, בתנאי אידיאל אמירת האמת בכל מחיר, הם קלים לך?אני מבין את תחושת אבדן השליטה כאשר משקרים לך. אני מבין גם את החרדה מכך. אבל אולי זה המקום לנסות ולפעול אחרת, ובעיקר ללמוד למתן את הרגש הזה. אתה צודק כאשר אתה לא רוצה שישקרו לך, שלא תבין לא נכון, אבל אתה לא רוצה לשרוף את המועדון כתוצאה מכך. יכול להיות שמראש אתה צריך לחפש דרך לעשות את מה שאתה עושה בסופו של דבר, הוא למחול על כך, ועדיין גם למחות על כך. והרי, בסופו של דבר, אם תיקח את סך הכל ההתנהגות שלך, יצרת תקשורת שאומרת: "אני ממש לא רוצה שישקרו לי, אבל אני אוהב אותך ואתה חשוב לי."ואולי, אם תכין את עצמך טוב יותר למקרים שכאלה, א. תפסיק להיות "מופתע", כי הרי זה קורה, וב. תוכל לומר את זה באופן ממותן יותר – "בן, אתה יודע שאני לא אוהב שמשקרים לי. אני מבין שחששת, אני מבין שאולי אפילו פחדת, אבל אתה יודע שאני אוהב אותך. כולנו עושים טעויות, זה קורה. אף אחד לא מושלם, וגם אני לא. הנה, ראית שלפעמים אני מתפרץ. אני משתדל שלא, והנה, זה מה שהצלחתי לעשות עכשיו, אבל תן לי חיבוק, והשתדל בפעם הבאה לומר את האמת, ואני אשתדל שלא לכעוס על האמת, או לפחות לכעוס קצת, ובמקום זה לנסות לפתור את העניין ביחד אתך."ואז אותה אמירה בדיוק תיאמר, ואולי אפילו עם אותו "ממוצע" של תוקף, נגיד 3, אבל במקום עם שילוב דרגות 5 עם 1, תגיד את זה מראש בדרגה של 3. כי זה משמעותי, כי אתה באמת חושב שבמקרה הזה צריך לומר אמת, אבל גם כי אתה מקבל את היות הבן שלך בן אדם עם חולשות. כמו כל אחד מאיתנו.