הבדלי אופי בזוגיות: נתינה וקבלה

שלום
דר אורן. אבקש להתייעץ. אנחנו זוג פרק ב כבר 3.5 שנים בסביבות גיל 50. לא גרים ביחד. מחכים שהילדים יגדלו. לי יש 2 ילדים הצעיר בתיכון אשר מתגוררים אצלי כל הזמן. אין עזרה מהגרוש (כסף או אחר). לו ילדה אחת בתיכון במשמורת משותפת. יש אהבה, מסתדרים מאוד יפה. אני אוהבת בעיקר את האנרגיה הטובה שלו. מבלים הרבה ביחד ומאוד נהנים מהחברה. אנחנו נפגשים כמעט כל יום כאשר אני מגיעה אליו כי מצאנו שאצלו יותר נוח.הבעיה שלי שיש ביננו פערים גדולים במשאבים של זמן וכסף ולכן חוסר איזון בהשקעה ביחסים. אני עובדת במשרה בכירה, מרוויחה מצוין אבל עדיין אין לי עודפים ואני צריכה להיות מחושבת. גם הזמן שלי מאוד מוגבל בשל היותי למעשה חד הורית ואני גם משקיע הרבה בבן הצעיר שזקוק לכך.בן הזוג לעומת זאת כמעט לא עובד מבחירה. מצבו הכלכלי מצוין כך שיש לו שפע של זמן וכסף. אציין שאנחנו חולקים הוצאות של בילויים ונסיעות לחול. אני אדם שאוהב לתת ולא אוהב לקחת ויותר נוח לי כך. בגלל האופי שלי יוצא גם שאני כמעט אף פעם לא מבקשת עזרה ממנו בחיי היום יום.בגלל התנאים השונים יוצא שאני "מתאמצת" הרבה יותר לתחזק את הזוגיות גם בזמן גם בכסף וגם בעצם זה שאני תמיד מגיעה אליו. אני בריצה כל היום בין משימות בחיים. כנ"ל לגבי כסף שנוסעים לחול אני צריכה לוותר על דברים אחרים כדי להקצות לזה את הכסף. מידי פעם זה מתסכל אותי לא חלילה כי אני מקנאה אלא כי אני לא רואה את ההשקעה שלו ביחסים. בשבילי אהבה מתבטאת בעשיה ומאמץ פחות בדיבורים. אני גם חשה סיפוק כאשר עושה למענו דברים קטנים כמו להכין לו לפעמים משהו אוהב.כמה פעמים שהעליתי את הנושא הוא אמר שאין מה לעשות זה המצב שלו יש יותר זמן וכסף. אז אני טענתי שהוא היה צריך לאזן את זה מידי פעם וכן ליזום משהו. לפעמים אני חושבת מה היה קורה אם משאב הזמן ובכסף היה יותר מוגבל אצלו האם הוא היה שם אותו במערכת היחסים שלנו? זאת שאלה שמציקה לי לגבי ההסתכלות שלי על עתיד של חיים משותפים בזקנה שמביאה איתה אתגרים.אז אולי תכתוב לי שחלק מהבעיה אצלי כי אני לא מבקשת עזרה ולא מבקשת ממנו להתאמץ. אגב גם הוא אדם שלא אוהב לבקש אבל עדיין אני מוצאת דברים קטנים לעשות למענו ולהנות מהנתינה. אני גם מנסה להיות קשובה לצרכים ולהציע את עזרתי שאפשר.מכיוון שהנושא עלה במספר שיחות ללא הסכמה אני כבר לא רואה טעם לעלות זאת שוב. אבל התסכול המודחק בטח לא נעלם. אני מוצאת שאני יותר כועסת בזמן האחרון על דברים קטנים דבר שממש לו אופייני לי. אני חוששת שהקשר יחמיץ עם הזמן וחבל לי על כך.תודה רבה. אני קוראת בפורום ומאוד מתחברת לתשובות שלך שמאירות זוויות חדשות.

אנונימית יקרה,
נראה לי שיש ביניכם בעיקר הבדל באופי. אולי זה מתמצה במה שכתבת כאן:"כמה פעמים שהעליתי את הנושא הוא אמר שאין מה לעשות זה המצב שלו יש יותר זמן וכסף. אז אני טענתי שהוא היה צריך לאזן את זה מידי פעם וכן ליזום משהו."כי נדמה לי שהוא ענה לך לא לטענה או לתלונה שלך, אלא למשהו אחר, והוא שמבליט את ההבדל שביניכם. כי לכאורה – אם המצב היה הפוך, היה אפשר להבין בקלות שההסבר שלו ש"מה לעשות, זה המצב" היה ענייני. כלומר, כשיש לו פחות כסף וזמן, הוא יכול לתת פחות. אבל המצב הוא הפוך. ונדמה לי שהוא ניסה לומר לך משהו כמו "כן, נו... זה המצב, שלי יש יותר זמן וכסף, כך שזו המציאות, אבל זה לא אומר שבגלל זה אני יכול לתת יותר", כלומר, שהצד השני של המציאות הוא גם "אבל אני לא כזה שיודע לתת כמוך". לכן הוא לא יכול, ולכן היה רוצה שתקבלי את המציאות הזו שהוא לא האיש שיודע או יכול לתת לך את התחושה שהוא שם לב, שהוא מעריך, ושהוא יודע לגמול לך באותו המטבע של תשומת לב ונתינה.אני יכול להבין למה את מרגישה מנוצלת, מצד אחד, אבל גם מבין שיש בו גם הרבה דברים טובים, שבגללם את חושבת על נתינה וחושבת עליו ועל האושר שלו ועל כך שאת באמת רוצה שיהיה שמח כאשר הוא איתך. לכן זה מורכב, אבל גם לכן – ככל שחולף הזמן ואת נוכחת לדעת שהוא לא מגיב באותו אופן, זה מציק לך. ואז, כשזה ברקע, יותר קל לכעוס על דברים קטנים שקודם היית יכולה להניח להם.כך שהקשר שלכם לא רק "יכול" להחמיץ עם הזמן, הוא כבר החמיץ קצת עם הזמן, והעניין הוא שהוא החמיץ בצד שלך, למרות ואולי בגלל שהמחדלים הם בצד שלו. וכאן אני בהתלבטות מה לומר לך. כי לתחושת החמיצות שלך יש סיבה, שהיא לשמור עליך שלא תצאי פראיירית. מצד שני, זו שאלה – האם גם בטווח הרחוק, אתם נשארים ביחד לאורך שנים, אם היית יכולה להיות ללא תחושת החמיצות הזו, האם באמת הייתי יוצאת פראיירית מהקשר הזה? במילים אחרות, האם היית מוכנה להסתפק במה שיש, כי הסך הכל הוא טוב, וכל מה שאת צריכה כדי שבאמת יהיה לך טוב הוא ולהתגבר איכשהו על תחושת החמיצות שלך עד שלא תרגישי אותה, ותהיי שלמה יותר עם הקשר?לכן, השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך לטווח הארוך, ונדמה לי שזה מה שהיית רוצה, לחשוב לטווח ארוך בענייני הקשר הזה, הוא מה הכי נכון לך? להילחם כנגד פגיעה בך, או להילחם כנגד הפגיעות שלך?זה היה נחמד לו הכל היה חלק, והוא היא איש קל ונדיב, שחלק מזמנו היה מקדיש לשאלה – מה אני יכול לעשות כדי לשמח אותה? אלא שזה לא כך, או לפחות לא במידה שהיית רוצה. אני חושב שהתשובות לכל אלו צריכות להיות שלך, הן בשל מה שאת מרגישה, והן בגלל מה שאת חושבת שיקרה ביניכם הלאה, בשנתיים-שלוש הקרובות, ו/או בתקופת הפנסיה – וכמובן, כמי שכבר התחתנה פעם "לכל החיים", את יודעת שקשה לדעת מה יהיה עד אז. את צריכה אולי לחשוב קצת יותר רציונלית לרגע, על סיכויים וסיכונים, ולחבר את זה עם מה שאת מרגישה, ואז לחשוב גם על הכיף של הרגע, של הצורך שלך בו ואיתו, זה שקיים עכשיו, ולאחר כל אלה להחליט על פי האינטואיציה שלך מה הכי נכון, ואז להחליט ו"לזרוק את המפתחות" כדי שיהיה לך קל יותר להיות בהחלטה הזו.ואם החלטת להישאר איתו, אולי במקום להביע את אי שביעות רצונך ממה שחסר, נסי להיות שמחה במה שהוא נותן, ואולי אפילו לדעת לומר או להראות את זה, ואולי הוא ילמד באופן הזה, דרך ההבנה שטוב לו כשאת שמחה. אחרי הכל, לא כל אדם יודע לתת בקלות, אבל גם לא כל אדם יודע לקבל בקלות. אולי אם תלמדי טוב יותר לקבל בשמחה וללא הסתייגויות (נגיד, במקום 'וואי, לא היית צריך!' לומר 'איזה יופי! ממש ממש תודה', או אפילו 'תודה רבה', וחצי שעה מאוחר יותר, או בסוף הערב, ואם לא אז אפילו יום אחרי אם לא יוצא, להוסיף גם 'רציתי לומר לך שאת חמוד. ממש עשה לי טוב שחשבת עלי'), הוא ילמד מזה לשמח אותך יותר.

דר אורן שלום. תודה רבה על תגובתך. תיארת היטב את הרגשתי. אבל דווקא שקראתי אותה ראיתי יותר את הפרטים שהשמטתי וראיתי יותר את המחדלים שלי.ראשית הכסף. בשבילי זה פחות חשוב אבל הוא כן משמעותי.בשנה הראשונה בן הזוג היה מאוד נדיב. לי זה היה מעט לא נוח אבל בסדר כי הרי אנחנו ביחד. שאמרתי שאני לא מרגישה בנוח הוא אמר תתרגלי. אגב רק יצאתי מזוגיות של עשרים וחמש שנה שבה אני הייתי המפרנסת העיקרית. אבל ככל שהזמן עבר אני הבנתי וגם הוא שמגורים משותפים לא מתאימים בשלב זה בגלל הילדים. גם התחלתי לשים לב שהוא בכללי מחושב עם הכסף. אז זה הפך להרבה פחות נוח לי והתחלתי להחזיר לו מחצית מהוצאות גדולות של חול ובתי מלון. היום זה נראה לי כבר טיפשי כי באמת לי זה מאמץ ובשבילו זה לא מורגש. היום הוא מנסה לשלם לי דברים קטנים אבל אני בדרך כלל לא ממש מאפשרת לו. כך שמי שהוביל להתנהלות הזאת במישור הכלכלי זאת הרבה אני.אני רצה כל היום. הוא מבלה הרבה עם חברים. אציין שהוא תמיד מעדיף להיות איתי וזאת אני שמכתיבה את המינון בגלל מגבלת הזמן שלי. אז אני לא ממש מעריכה את השעות שהוא משקיע בקשר כי הוא מחושב עם כסף אבל לא מחושב עם הזמן.בכל השנים כמעט ולא ביקשתי ממנו עזרה בחיי היום יום, אבל גם הוא לא יוזם ומציע עזרה.אז יוצא שהוא לא מתאמץ על הקשר ואני מוצאת שהוא לא עושה עבורי משהו מיוחד לעומת חבר טוב אחר. זה אולי מגוחך אבל אם היה במצב כלכלי אחר ועסוק כנראה שלא הייתי מרגישה כך.ביקשתי ממנו כמה פעמים שיתאמץ במשהו בשבילי ויזום כי לי קשה לבקש. הוא אומר מה אעשה כבר בשבילך את אלופה. איך אסביר לו שאני צריכה לראות דאגה ומאמץ גם אם אני מסתדרת היטב לבד? אני אומרת לו את זה אבל לא נראה לי שהוא מבין את הבעיה שלי.אגב הגרוש היה יותר דומיננטי ממני ואני רגילה שדואגים לי.מודה לך מאוד.

אנונימית יקרה,
אני חושב שאת מחזקת את מה שכתבתי – שהיה לך קשה לקבל את הנתינה שלו, וכפי שאמרתי, לא קל גם לדעת לקבל. כשאת מקבלת את הנתינה בברכה, הצד השני מקבל ממך מתנה חשובה לו, והיא ההערכה שלך לנתינה שלו. אולי גם יותר ערך בקשר, שלא תמיד פשוט לתת לצד השני. ויתכן מאד שהקשר שלך בנישואים לימד אותך להאבק על המעמד שלך, אולי קצת יותר מדי, ואולי להיפך – שהעשייה שלך מוערכת, מה שהדומיננטיות שלו בנתינה העניקה לך. אולי לכן את יוצרת תדמית של 'אלופה', כי גם היא חשובה לך. אני לא מנקה אותו מהצורך להתאמץ כדי לתת, אבל גם הוא צריך להרגיש מתוגמל כדי להרגיש בנוח ואפילו טבעי עם הנתינה שלו. לא כל אחד יודע להילחם על הסטאטוס שלו דרך 'נתינה בכוח', שזה אומר דרך התנגדות לקבלה. זה משהו בדינמיקה שביניכם שמסתדר אחרת מאשר את היית רגילה לו קודם. אולי דווקא העובדה שהוא לא הולך נגדך בכוח היא היתרון שלו בהשוואה לקשר הנישואים שלך, לפחות במימדים מסויימים ביחסים שביניכם, אבל יש לזה גם מחיר.

תודה מהלב על ההתכתבות שהאירה לי נקודות שפחות חשבתי עליהן. תודה על פורום בעל ערך.