האם את פוחדת מהגירושין?

אני סובלת ממערכת יחסים גרועה ביותר עם בעלי.יש לנו 2 ילדים.אני אוהבת אותו למרות ההשפלות, ביקורות וציניות שלו כלפי.הוא בן אדם לא מרוצה מכלום.בעבר, שקלתי להתגרש ופתאום אני כבר לא יודעת מהאני רוצה.אין לנו חיים אינטימים ביחד כבר כמה שנים ושמרתי את זה בבטן.אני נשארת איתו במיוחד בגלל הילדים והוא מנצל את זה.הוא יודע שכבר אין לי בטחון עצמי ופעם אחת הפתיע אותי עם מסמכי בקשהלגירושין של הרבנות ורצה שאמלא את זה בכוח ומרוב פחד, התחננתי לפניוכדי לדחות את זה.עכשיו כל פעם שיש לנו ריב או ויכוח, הוא אומר זה סוף הזוגיות שלנו ומאייםבגירושין ברבנות.אני כבר לא יודעת איך להתנהג ואני מרגישה שאני מתמוטת נפשית.הוא מחכה לזה לפי דעתי.אין לי חשק לכלום חוץ מלמות.אני מרגישה לבד לגמרי עם עצמי.איך להתנהג ??? מה לעשות ???היינו ביעוץ כמה פעמים אבל לא עזר.הוא היה בטיפול פסיכולוגי ומאז מרגיש כל הזמן מנצח.אנא עזרו לי...

ננה יקרה,
לא כתבת בני כמה אתם וכמה זמן אתם ביחד, וגם לא בני כמה הילדים. יש לזה משמעות במתן התשובה שלי, אם גם לא מכרעת, אבל היא יכולה לסייע לי להבין מה קורה.בכל אופן, לפי מה שאת כותבת, עושה רושם שהוא באמת מחפש אותך בפינה, כדי להפרד (ואולי בתנאים שיהיו נוחים לו). החיים איתו אינם חיים זוגיים, ואת כבר כמה שנים לא מאושרת. לא פעם, זוגיות כזו מלווה בשתלטנות של בן הזוג שלא מאפשר לאשתו לעזוב אותו, ואולי את צריכה לשמוח שזה לא המצב אצלכם (ואולי, אם תרצי להפרד, הוא יהיה זה שיסרב וירצה שלום בית).מה שברור, עם זאת, הוא שאת פוחדת מאד מהלבד, מה עוד שגם כך את מרגישה לבד. חבל שלא הצלחת לגייס תמיכה משפחתית, או חברות שיוכלו לתמוך בך. ואולי יש לך מי שיוכל לתמוך בך ולעודד אותך בתהליך, אלא שאת חוששת בעיקר מתדמית הכשלון שתדבק בך, שלא הצלחת לשמור על הנישואים שלך, ולכן לא סיפרת דבר לאף אחד. מהבושה. אם זה המצב, הדרך שלך לחיים טובים יותר, היא להתגבר על פחד התדמית. להתחיל לחפש דרך להתמודד כלכלית עם חיים לבד עם שני ילדים (ואל תשכחי שבן זוגך יהיה מחוייב למזונות), ולחפש לך משענת חברתית שתסייע לך להתגבר על הקושי התדמיתי. לא כל כשלון שלך הוא שלך.ואם תעשי את זה, אני מבטיח שלך שזמן לא רב אחרי הגרושים לא תביני מדוע לא עשית זאת הרבה קודם. אני ממליץ לך להתחיל בסימולציות של "מה יהיה אילו", והתחילי לראות ולתכנן את החיים שלך בלי השפלות, בלי ביקורת ובלי ציניות.והאהבה שלך, הו, האהבה... אני תוהה, ננה יקרה, האם את אוהבת את האדם, או שאת אוהבת את הקיום שלך בזוגיות, כי הוא מספק לך ודאות של בית, גם אם של בית רע? האם זו אהבה, או האם זה פשוט פחד מפני הבלתי נודע?

אני בת 39. הוא בן 38.הילדים שלי בני 9 ו-6.אנו נשואים כ-10 שנים.

ננה יקרה,
את שמה לב שהיה לך נוח לענות לי רק על הפרטים הטכניים. עכשיו, קחי את המכתב הקודם, ועני לעצמך על כל יתר השאלות שאני שאלתי ושאת שואלת את עצמך בעקבותיו. אני חושב שאת חייבת את התשובות האלו לעצמך.