בחירות זוגיות: שיקולים וחיים משותפים

נשואה +3. שנינו בגילאי 30+הילדות שלי הייתה קשה והיינו בלי כסף.למזלי - בזכות נחישות וחוכמה הצלחתי לעשות מספר תארים ולצאת משם. הסביבה שהקפתי את עצמי בגילאי ה-20 - הייתה שונה מאוד מאיך שגדלתי.היום אני מבינה שבחרתי בבעלי מתוך הרבה "פרקטיקה", בחור מוצלח מכל הבחינות, ממשפחה מאוד טובה ומוצלחת של רופאים, היה חשוב לי העתיד הכלכלי ו"מה יגידו", פחות האהבה. גם בתחילת הקשר אותם דברים שמפריעים לי היום - הפריעו לי גם אז. אבל הייתי חסרת ביטחון, זה היה קשר ראשון ורק רציתי את היציבות הזאת שהוא מביא איתו. זה כואב לי להבין כמה טעויות עשיתי בשיקול הדעת. כ"כ הרבה דברים מפריעים לי בו - הוא בן אדם קשה, שלא מפרגן בכלל, רק אומר ביקורות רעות, המון דברים מפריעים לו ולא משנה כמה אני אתאמץ (משרה מלאה + לגדל ילדים כמעט לגמרי לבד) הוא תמיד ימצא דברים שלא עשיתי טוב והוא תמיד לא יבין איך אני לא מבינה שכך צריך להתנהל (הוא מאוד "יקה" בהמון דברים, הרבה יותר מ"נורמלי"). פשוט לא נעים לי לחיות ככה.זה ברור שיש בו גם צדדים טובים וברור שאני נהנית מהמצב הכלכלי ומהייחוס וכו' - אבל לא מצליחה להתגבר על הפערים בציפיות שלי מולו. לא מצליחה לקבל את האופי הזה, את הביקורתיות הזאת. כ"כ קשה לי, כי אני יודעת שהיום הייתי בוחרת אחרת, שהייתי קודם כל מתייחסת לבן אדם, אם הוא נחמד ונעים, אם כיף לי להיות איתו ביומיום, אם אכפת לו ממני.האם להתגרש?. האם להתבאס?... זה לא שמישהו מתעלל בי. פשוט נמאס לי. נמאס...

ש. יקרה,
זו שאלה מאד קשה, כי קשה לנו מאד לראות את החיים האלטרנטיביים, אלו שאולי היו, לו היית בוחרת אחרת. עשית בחירה לפי מערכת שיקולים הגיונית לגמרי. ואולי דווקא על כך את מבכה, שהיא היתה "הגיונית מדי". אבל לו היית הולכת לפי מערכת שיקולים הפוכה, שאגב, גם היא הגיונית, לא רק רגשית, נגיד, לפי "אהבה" ו"משיכה", גם אז, בכלל לא בטוח שלא היית מקבלת בן זוג ביקורתי באותה מידה. כלומר, זה בכלל מימד בחירה שלישי, נוסף, גבר שהוא יודע להיות שותף ואמפתי.העניין הוא שמאד קשה לדעת להיכן הדברים ילכו. כשאנחנו בוחרים בן או בת זוג, אנחנו בוחרים לפי מה שאנחנו רואים, ובדרך כלל עוד לפני ההבנה או הידיעה של איך בני הזוג שלנו מתנהגים במצבי לחץ, או כאשר יש להם פיתויים אחרים לפני העיניים (לאו דווקא פיתויים מיניים, אלא למשל קריירה טובה, והערכה, עצמית או של אחרים, שנלווית לה, או הרבה כסף ותחושת ערך עצמי גבוהה שבאה משם).ולפעמים המצב הוא הפוך – כאשר דווקא המימד השלישי – היכולת להיות אמפתי ומקשיב, ואדם טוב, לא מגיע ביחד עם אסרטיביות ואמביציה וסטאטוס כלכלי או חברתי, ולכן מתלווה אליו תסכול קשה של חיים לא פשוטים, והרבה אחריות שמוטלת על כתפייך, שהיית רוצה איכשהו שהוא ייקח חלק מזה על עצמו.אני רוצה לומר בזה שהבחירה בין שלושה המימדים הללו היא לא פשוטה. לפעמים היא נעשית על פי הנסיון שהיה לנו עם בני זוג קודמים, ולפעמים כדי להימנע מפגיעות שנפגענו, או שלמדנו מהם, בזמן הילדות או ההתפתחות שלנו. קשה מאד לאזן בין כל אלה, ולפעמים גם אולי בלתי אפשרי, ואנחנו צריכים לבחור. האהבה לא תמיד מנצחת, כי לפעמים קשיי המציאות חזקים יותר.הדבר שעליו את מדברת, אותו מימד שלישי שהזכרתי, אפשר לעבוד עליו ולנסות לשפר בעזרת טיפול זוגי. זה לא פיתרון של 'זבנג וגמרנו'. זה תהליך. אבל אם הוא אדם טוב בבסיסו, יש סיכוי שיהיה פתוח ללמוד, ולהקשיב, לפחות כאשר הוא שומע את זה מבחוץ. ובעצם, נעזר בשמיעה "מבחוץ" כדי לשמוע אותך, שזה מה שצריך לעשות בטיפול. ואולי אפילו גם להיפך, שאולי זה משהו שגם הוא צריך להרגיש, ושאולי (אולי) שניכם איבדתם בדרך, אפילו אם לא באותה מידה.