בושה כחרדה מתגובות - פורום זוגיות

אם כך לא ציינתי במכתבי את כל מה שהרגשתי. רק ציינתי את כנראה רק את הפרט העיקרי שפגע בי (מבלי שליטתי) ובגלל זה פניתי להתייעץ, כי מעולם לא הרגשתי מבוכה,בושה וזה הכל בא לי בהפתעה. היות והנני רגשנית, אך אי אפשר להגיד שלא הרגשתי: חמלה, רחמנות, ואמפתיה. אך בגלל שאני רגישה לתגובות של אנשים הרגשתי בושה, המומה . אולי אם לא הייתי רואה שכמה מהאנשים גיחכו וצחקו, לא הייתי לוקחת את זה כה קשה, נפגעתי מהאנשים ולא מהאדם שגימגם. אני בטוחה שהוא הרגיש יותר מבוכה ופגיעה שנתקע לו הדיבור. אחרי הכל זה קרהלו, ואני נורא נורא מרחמת עליו. רק התגובה של האנשים פגעה בי. איך אני אמורה להתייחס לאנשים האלו כשאפגוש אותם שנית?. אם כל הקהל היה רציני ולא צועק מתוך לעג או מבוכה, הייתי מרגישה מצויין גם אם היה מגמגם שעתיים. יש אנשים היום שהם כל כך אכזריים. מה היה קורה אם היו צוחקים עליהם, איך היו מרגישים? אני מאוכזבת מהאנשים כל פעם יותר ויותר.אולי לא הסברתי את עצמי טוב. לא נפגעתי מהגמגום שלו, אלא מהתגובה של האנשים.

מה שמפריע לי במכתבך, הוא שרגשות המבוכה שאת חשה הם כלפי הקהל הבלתי סובלני- בגלל גיסך, ולא כלפי גיסך- בגלל הקהל הלא סובלני.כתבת: "אני לא מוכנה יותר להסתכן ולרצות את גיסי ולתת לו שוב במה. כי התנהגותו גורמת מבוכה לא קלה, גיחוכים, ואני נשארת פגועה עד עמקי נשמתי".אני במקומך הייתי אומרת שאני לא מוכנה יותר להסתכן ולארגן אירועים לקהל כזה, כי התנהגותו מביכה.ומילה אחרונה: אל תחושי כלפיו "רחמים". רחמים הם רגש שלילי ומתנשא. חושי חמלה, שהיא רגש עדין, אוהב ומנחם.

ללא קשר לסיטואציה, אנחנו, כבני אדם, צריכים לקחת אחריות על עצמנו ולא על האחרים, את נהגת בצורה נדיבה שאיפשרת לו להגשים חלום- זה מה שעשית ותו לא. אל תקחי אחריות משם ואילך, זה שייך לו, לא לך.

יוכי!אני מעריכה מאד את גיסך שיש לו את האומץ לשאת דברים בפני קהל, כשהוא מודע לבעיה שלו.החברה צריכה להכיר ולהבין שיש כאלה שיש להם בעיית גימגום. מי שלא מבין ומקבל זאת, מי שלא אמפטי, מי שלא יודע להעריך אותו, הוא פשוט תת-רמה. כנראה שאותו "קהל" לא ראוי לשבת ולשמוע אדם כזה.את יכולה להירגע ולהרגיש טוב מאד עם עצמך. לא עשית כל רע.

יוכי יקרה,
אני חושב שקבלת כאן קשת של תגובות שכולן נכונות:מצד אחד ברכות על היוזמה שלך, לטובת גיסך, ומצד שני טענות כנגד האגוצנטריות שאחר-כך, שלא היה בה צל של אמפתיה כלפי הגיס.תגובת הקהל אכן צריכה לגרום לך לבושה, אבל כלפיו. שלא תוכלי להסתכל בפניו, כשתראי אותו שוב. אבל לא זה מה שכתבת. כתבת שהגמגום שלו גרם לך לבושה בפני האנשים. זה מה שהדגשת במכתב הראשון. את הבושה שגרם לך הגמגום שלו, ואת מה שהם יחשבו עליך, שהבאת אותו לשם, ושאת משוייכת אליו. המכתב השני אינו מתקן את מה שכתבת באופן כל כך מפורש במכתב הראשון. כתבת במפורש שהוא זה שעשה לך בושות, ולא שהקהל עשה לך בושות. שאלת מה לדעתי ירגישו האנשים כשיפגשו אותך, ולא מה ירגיש הגיס שלך, כשיפגוש אותך.ועכשיו, נדמה לי שהמכתב השני שלך מעיד על הבושה שאת מרגישה, בעקבות המכתב הראשון שלך, ואולי בעקבות התגובה שקיבלת.יוכי יקרה, הגיע הזמן שתפסיקי לחרוד מתגובות של אנשים. תחליטי מה נכון לך, כפי שהחלטת כשהחלטת לסייע לגיס שלך בנאום שלו. היי גאה בטוחה בהחלטות שלך, וגאה בהן כשהן נכונות, ואז תוכלי לצפצף על העולם, ובצדק.

תודה על העידוד והפירגון. אך תוך כדי קריאתי בתגובתך, אני מבינה שיש לי בעייה קשה. משהייתי קטנה ועד היום שאני כבר גדולה, תמיד אני חרדה לתגובותם של האנשים כלפי. מה יגידו, איך הגיבו, האם התעניינו בי, ותמיד "מחפשת" אם צחקו עלי, אם ריכלו עלי וכד', וזה מאז ומתמיד היה אוצר המילים שלי משהייתי קטנה ועד היום. לכן, בקושי יש לי חברות, כל גיחוך או צחוק ישר הפיוזים שלי עולים, ישר חושבת אולי זה עלי, ותמיד אחרי אירועים בחברה בכל סוג של אירוע חברתי/משפחתי- אני מתאמצת למצוא חן בעיני האנשים, נורא חשוב לי מה יגידו, נורא חשוב לי שיהיו חמים אלי, ושיכרכרו סביבי, ואחרי שאני חוזרת לביתי קשה לי מאד להירדם בלילה. תמיד מנסה לחשוב: מי דיבר איתי ומי לא, מי צחק ומי לא- אני מנסה לעבוד על עצמי ולשים קצוץ על הבריות- וזה לא עוזר. אני תמיד אחרי אירועים מוטשת נפשית. אני מודעת לזה שאני אישה מאד מאד יפה ומשתדלת להתבלט /ולהשקיע במראה החיצוני שלי. אני מאד חברותית, פתוחה- אך רק אחרי שהצד השני מתחיל ויוזם, לי קשה מאד להיפתח ראשונה. אני לא יודעת מדוע ומימה זה נובע הרגישות הזאת לגבי דעת האנשים. אם הייתי עובדת בכנסת, לא הייתי מחזיקה מעמד דקה אחת, עם כל הירידות והלגלוגים שלועגים שם אחד על השני. כלפי חוץ אני משחקת אותה "גיבורה", מחייכת לכל עבר, כאילו מקרינה ביטחון- אך אני יודעת שאני שחקנית גדולה, כי כלפי פנים אני מאד רגישה לתגובות האנשים. איך יוצאים מיזה והאם זה מום לכל החיים?, כי לעיתים זה משבש לי את החיים. אני עובדת ומתפקדת להפליא, אך ליד אנשים תמיד חשוב לי למצוא חן בעיניהם ו"מה יגידו"...? האם המקרה שלי הוא נפוץ? האם זה מקרה יוצא דופן? האם זה מחלה נפשית? האם זה נורמלי? האם יש ריפוי??. מצטערת על כל השאלות, אך זה נורא העיק לי ומקווה שתעזור לי, הרי לשם מה קיים פורום זה?? - אני מודה לך מאד מאד - יוכי.

יוכי יקרה,
חשוב שתביני שהמקרה שלך הוא הנפוץ ביותר בעולם. הוא קיים אצל כל אחד ואחד מבני האדם, אלא אם הוא בעל פגם פתולוגי. כולנו רוצים שיחשבו עלינו דברים טובים, ומרגישים רע עם לעג וגיחוך המיועדים כלפינו. ההבדל בין אדם אחד לאחר הוא הבדל במידה שבה אנחנו לוקחים זאת ללב. זו אינה מחלה נפשית, אבל כאשר זה קיים במידה קיצונית (ואני לא בטוח שאצלך זה באמת קיצוני, זה רק הובלט בדיון בינינו), זה עלול לפגוע בתפקוד שלנו. כאשר את פועלת תחת חרדה תדמיתית, את מגזימה בצורך למצוא חן, ובאופן שבו את מביאה זאת לידי ביטוי. אם את מרגישה צורך לטפל בזה, עשי זאת. ואין לך שום סיבה להתבייש בזה: אנשים מגיעים לטיפול בשל דברים פחותים או בשל דברים גרועים בהרבה. המטרה שלך צריכה להיות הגדלת הבטחון העצמי בעצמך, ובעיקר ביכולות שלך להעריך את עצמך ללא סיוע משמעותי מבחוץ, כלומר, מצד אחרים. וכמו שנראה לי על-פי ההתכתבות הקצרה שלנו כאן, את בעיקר צריכה ללמוד לחיות עם עצמך בשלום, כי את עושה הכל היטב.