אחיך מתרחק? טיפים לחיזוק הקשר המשפחתי

שלום,
אחי בן 24, יש לו חברה מזה כשנתיים וחצי (בחורה ראשונה שאי פעם היה איתה..).העניין הוא שאני ומשפחתי באמת מנסים לקבל אותה והיא נשארת בשלה.סגורה, מופנמת, בקושי בקושי מגיעה לראות אותנו (וזה ממש לא שאנחנו חושבים שהיא צריכה לשרוץ אצלנו אבל נראה לי שאם הוא "חי" אצלה (כל יום ישן אצלה ולא מגיעים בכלל אלינו, רק פעם בשבועיים בערך לכמה דקות..) אז מן הראוי שיבואו קצת יותר...בנושא זה דיברנו איתו כבר המון פעמים והוא תמיד ממציא תירוצים. התחושה שלנו היא שהיא מנסה לגרום לו בכוח לחשוב שהיא לא רצויה אצלנו (כך אנו מפרשים את התנהגותה) ואף על פי המאמצים הרבים, המחמאות, הנסיונות לשוחח איתה, היא נשארת בשלה ובקושי "מתערבבת". הסיבה לכך שאנו חושבים זאת היא שנראה לנו ש"נוח" לה להיות בקרבת משפחתה- הם מבלים איתם המון, עם אחיה, אחיותיה ואילו הוא- כבר מנותק מאיתנו לגמרי. ולמרות הקשר הטוב שהיה לו עם האחים קודם0- אנחנו כאילו לא מעניינים אותו יותר.כאמור, דיברנו איתו מס' פעמים, בעדינות, מבלי לפגוע בו או בה והוא תמיד מתרץ בשיטות ואופנים שונים ואילו אנחנו- לא רוצים ללחוץ יותר מדי ולהתערב.דבר נוסף, גילינו שהיא משקרת בנוגע להמון דברים. אציין שמדובר בדברים מטופשים ופעוטים, אבל, בכל זאת בוודאות יש לה נטייה לשקר על המון דברים! אותי אישית זה מטריף, ואני לא מבינה למה היא משקרת. האם למצוא חן יותר?? (זה עושה בדיוק את הפעולה ההפוכה...) האם כיוון שהיא חסרת ביטחון?? (נשבעת שאנחנו עושים הכל בכדי לגרום לה להרגיש טוב ורצוייה) האם כי היא סתם מניפולטיבית?? (יתכן...).בקיצור, אנחנו נורא מבולבלים בין הרצון לכבד את בחירתו (ואנחנו יודעים שהיא מדברת איתן על חתונה בערך מאז שהם חודשיים יחד) וזה מתעכב פשוט כיוון שהוא בצבא (התגייס מאוחר) ואנחנו חושבים לפעמים שאולי לא מקומנו להתערב ואם טוב לו איתה (למרות שלנו לא טוב המצב, אנחנו צריכים לקבל אותה וזהו. אבל שוב, התחושה שלנו לגביה רעה מאוד (וכשאני אומרת "שלנו"- אני, הורי, ואחיי כולם שותפים להרגשה). אני חוששת שכשהוא "יפתח את העיניים" כבר יהיה מאוחר מדי...התחושה היא שהוא ממש נשאב אל תוך חייה, תוך ביטול העצמי שלו (ביטל את משפחתו כמעט לגמרי, ביטל את חבריו... כשאני אומרת ביטל כוונתי שבקושי בקושי מתראה איתם.לא יודעת מה לעשות, אני מודאגת, לא רוצה לאבד את אחי ומצד שני שוב, לא רוצה לדבר איתן על זה יותר, זה לא עוזר.בעצםשאלתי היא, האם דאגותינו מוצדקות? האם סופו של קשר מסוג זה להסתיים רע?(ומאוד קיצרתי בתיאור מפאת אורך השאלה...)האם אנחנו צריכים לעזוב את הנושא פשוט? ולתת לו לחיות את חייו ואח"כ ל"אכול" את אשר בישל לעצמו- לטוב ולרע??תודה..

גלית יקרה,
אם את שמה לב, אחיך מתרחק מכם ככל שאתם ביקורתיים יותר. כשהוא מרגיש שאינכם סומכים על כושר השיפוט שלו (ובינינו, הרי זה מה שקרה), הוא מרגיש מוערך פחות על ידכם, מאויים יותר (כי הוא הרי כן רוצה את הקשר הזה), ומשתף אתכם פחות. לכן בדיוק זה לא מועיל, ולכן בדיוק פנית אלי.מצד שני, את בעצמך אומרת שהיא מופנמת, ומרוחקת, שאומר שאינכם באמת מכירים אותה. אז איך אתם יודעים שהבחירה שלו אינה טובה? ויותר מזה, איך אתם יודעים טוב יותר ממנו, מה טוב לו? האם את מכירה, באמת מכירה, את הצרכים הנפשיים שלו? האם את יודעת, באמת יודעת, מה הוא חושב על אופציות אחרות?כי, נניח לרגע שהוא קצת חסר בטחון, וחושב שהחברה שלו היא הדבר הטוב ביותר שהוא יכול להשיג. נניח שאתם משוכנעים שהוא יכול להשיג מישהי הרבה יותר מוצלחת, על-פי הקרטוריונים שלו (לא שלכם!). האם אתם מוכנים להשקיע את השעות והימים כדי לחזק בו את הבטחון העצמי שלי, מה שלא הצלחתם לעשות בעשרים השנים שהוא היה בבית, אתכם?הניחו לו. כשאתם לוחצים עליו קצת, הוא מתרחק מכם. אם תלחצו עליו הרבה ו"תצליחו", הוא יכעס עליכם כל חייו, ויברח מכם. תנו לו לעשות את הבחירות שלו, את הטעויות שלו, וללמוד לבד מה מתאים לו ומה לא מתאים לו, ואולי גם לקבל, דרכה, את הבטחון שהוא זקוק לו. ואם תחדלו מהביקורת, ותאמצו גם אותה, בהרבה סבלנות, ותסלחו לה על החטאים הקטנים שלה (כי אולי גם היא חסרת בטחון), יהיה לשניהם קל יותר להתקרב אליכם (וגם אם זה כואב, כרגע הוא מעדיף את מי שהוא מקבל ממנו בטחון על פני מי שלא סומך על כושר השיפוט שלו ומאיים על הצרכים שלו), ואולי אז גם יהיה פנוי להביט בה בעין ביקורתית יותר, אם הרע אכן עולה על הטוב. אבל הוא זה שצריך להיות שלם עם ההחלטות שלו, ואתם צריכים לגבות אותו בכל החלטה שיבחר, כי אתם המשפחה שלו. אם לא תעשו זאת, הוא עלול מהר מאד להרגיש נטול משפחה. הורידו טורים, כעסים וחרדות, וסמכו עליו. אחרי הכל, זה הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות למענו – להעניק לו משפחה אוהבת וחמה. לא פחות, אבל גם לא יותר.